ברברה מפורטוגל ופרדיננד השישי- שני מלכים משוגעים

(תמונה ויקיפדיה)

כמות המלכים עם מחלות נפש והפרעות התנהגות לאורך ההיסטוריה היא אין סופית. זה לא היה תנאי קבלה לתפקיד המלוכה אבל בשכיחות ותדירות הרבה יותר נפוצה במשפחות אלו.

גיבורי הסיפור פרדיננד לבית בורבון וברברה מפורטוגל

פרדיננד השישי 1713-1579 מספרד בנו של פיליפה החמישי ויורשו, סבל מאותה מחלת נפש כמו אביו. נוטה למצבי רוח, אקסטרווגנטי, חשדן ורגזן, חשש מדי יום ביומו ממוות בלתי צפוי.

אשתו המכוערת ברברה מפורטוגל 1711-1758 הייתה גם נוירוטית ונוטה למלנכוליה. מותה היה זה שדחף את פרדיננד אל הקצה של גבול השפיות.

אבל נתחיל את הסיפור מההתחלה -

פרדיננד נולד ב-1713 כחלק מהמשפחה המלכותית לבית בורבון, בנם של פיליפ החמישי מספרד ואשתו מארי לואיזה מבית סבוי. כמה חודשים לאחר היוולדו אמו נפטרה ואביו נישא בשנית לאליזבט פרנזה- שהתעלמה מהתינוק לחלוטין, טיפלה אך ורק בילדיה. אחיו הגדולים לואי ופיליפה נפטרו מה שהפך אותו ליורש העצר של הכתר הספרדי. ב-1728 היוקרה שלו קצת גדלה כאשר מצבו הנפשי של אביו החמיר והחשש שלא יחלים. אליזבט תמכה בבנה הבכור קרלוס, כתוצאה מכך פרדיננד פיתח נוירוזות ואישיות חשדנית.

פרדיננד נישא בגיל 15 – רבים סברו כי הנישואים היו הקרבה דיפלומטית גדולה, כאשר נישא למריה תרזה ברברה מפורטוגל בת ה-17 שהייתה מכוסה כתמים של אבעבועות . בפעם הראשונה כאשר ראה את הכלה המיועדת הוא עשה פרצוף, אבל להפתעת כולם הוא למד לחבב אותה, ב-1732 הוא היה תלוי בה לחלוטין.

כמה מכוערת היא הייתה? מאד. פה גדול, שפתיים עבות, אבל מלאת חיים ויכולת ביטוי עצמי בחן רב. לצערנו בית המלוכה ממנו היא הגיע גם הוא לא היה משוחרר ממחלות נפש. שניהם היו חולים נוירוטיים, נתונים לדיכאונות, הוא גם היה מכור לסקס. רופאיו טענו כי זה חלק מבעיות זקפה לא נגמרת- כנראה שהסיבה הייתה אחרת פחות פיזיולוגית- חיבתו של בית בורבון לסקס בלתי מוגבל.

פרדינננד וברברה היו במעמד מאד לא טוב בחצר, למעשה נאסר עליהם לעזוב את מבני המגורים שלהם למעט לטקסים ממלכתיים חשובים במיוחד- כמו למשל העברת שרידי גופתו של פרדיננד הראשון (ההוא מפרדיננד ואיזבלה שסבסד את קולומבוס וגירש את היהודים) לקבורת קבע בקתדראלה של סביליה בספרד. אבל מרבית הזמן יורש העצר ורעייתו הדיכאוניים היו ביחד ולא יצאו מהחצר.

בקיץ 1732 מצבו של אביו, המלך פיליפה התדרדר גם פיזית אבל גם נפשית- הוא סירב לדבר בטענה שהוא בעצם כבר מת ומתים לא מדברים. בכל זאת מילה אחת או שתיים החליף עם רעייתו ועם בנו פרדיננד. זה הצליח להוציא ממנו התחייבות שהוא זה שירש את הכתר. טוב שעשה זאת, כי בקיץ 1733 פיליפה נכנס להתקפי מניה קשים. ב-1746 פרדיננד הוכרז מלך ספרד והאינדיאנים בגיל 32. הוא אמר "המלכה ברברה ירשה את המלכה אליזבט", המלך החדש לא היה בעל מסוגלות שלטונית יותר מאביו – אבל לפחות זה היה מלך שנולד בספרד. עסקי המדינה התנהלו על ידי אחרים. פרדיננד ידע כי אינו כשיר והפקיד את רוב ההחלטות בידי אשתו ושריו.

אי אפשר להתעלם מכך שברברה מפורטוגל בהחלט לא הייתה אליזבט פרנזה- היא תמכה בעוצמה רבה במדיניות פוליטית של פייסנות רפורמות. הקימה ארגוני צדקה, ביטלה מיסים כאשר הייתה למשל בצורת באנדלוסיה ובליסבון אחרי רעידת האדמה של 1755.

כל זה לא מנע ועצר את אמו החורגת אליזבט מפרנזה לחתור תחתיו –מה שגרם לו להוציא אותה לפנסיה במיקום מרוחק, שם היא המתינה שהוא ילך לעולמו וסוף סוף בנה קרלוס יתפוס את הכתר הספרדי.

פרדיננד השישי היה ביישן, בלתי יציב, הססני, חשדן, התקפי זעם שמלווים בהתקפי דיכאון ואובדן בטחון עצמי מוחלט. הוא מצא מפלט לנפשו באופרה, בתיאטרון ומוזיאונים. כמו יתר בני בורבון הוא גם נהנה ממסעות ציד. אורח החיים היה נהנתני, החל מיום ציד, ערב תרבותי לצד הנהר (אין אחוזת ציד בלי נהר ראוי) בו שטו סירות וברבורים, עם כסאות קטיפה אדומה ואוכל טוב.

המלכה ברברה שקיבלה חינוך מוזיקלי רחב, על ידי אחד המלחינים של אותה תקופה, ידעה לשיר, לנגן וגם להלחין אפילו. לא פלא שהזוג הפך לפטרון המוסיקה של אותם ימים. כמו כן הזוג אהב לשוט מארנחואז לאורך נהר טאחו במסעות שיט מוזיקאליים אופראיים. ב1748 חלק מהארמון המלכותי בארנחואז נשרף , במסגרת השיפוצים והבנייה מחדש- הוקם אולם אופרה. פרדיננד השקיע כספים גם בכלכלה- פתח מכרות בספרד ואמריקה, כבישים נבנו והכלכלה צמחה.

פרדיננד דאג למשפחה הקרובה-

ב-1750 הוא ארגן את הנישואים של אחותו למחצה אנטוניה ליורש העצר של סרדיניה

את אחיו הצעיר (חצי אח) הוא מינה לארכיבישוף של טולדו (בגיל 12).

הוא גם מימן בכסף רב את מינויו של אחיו (אחר) למצה כדוכס של פארמה ב-1748

והוא עצמו? נשאר לבלות בתענוגות הבשרים תרתי משמע.

ברברה שקעה בדיכאון, חרדות מוות על בסיס יומיומי. היא חששה שאם פרדיננד ימות לפניה, היא תהפוך לענייה. בפועל היא ירשה הון עצום ובמותו הורישה אותו לאחיה. היא ייסדה מנזר במדריד אליו רצתה לפרוש כאלמנה. המנזר נפתח ב-1757 אבל באותה עת היא חלתה מאד, שיעול קשה ונבחני וזה לא היה קורונה. כשהשיעול נפסק היא סבלה כאבים קשים מאד, מה שחוקרים חושבים היה סרטן מפושט. לקראת הסוף היא לא הייתה מסוגלת לנשום כמעט. פרדיננד סירב להיפרד ממנה אפילו בשלב האחרון של מחלתה. ברברה נפטרה באוגוסט 1758.

הזוג היה קרוב מאד נפשית. במותה פרדיננד לגמרי איבד את הרצון לחיים, אמר שמעולם לא רצה אישה אחרת פרט לאשתו המכוערת. הוא נטש את הבירה והתיישב במנזר, התבודד, סרב להיפגש או לראות אדם, בטח שלא לדבר. גם כאשר מלחין החצר החביב עליו הגיע לבקרו ואולי לעודד את רוחו, פרדיננד סתם את אוזניו בשתי ידיו. הוא הפך מסוכן לעצמו ולאחרים. הוא דמיין כי גופו נעכל מבפנים. התקפי הזעם שלו הפכו להיות יותר אלימים. הוא סירב לשכב לישון- כי חשש למות בשינה. הוא התחנן שיביאו לו רעל, ניסה להתאבד, לתלות את עצמו עם ממחטות וסדינים קשורים. הוא היה משוטט ללא שינה 10 ימים ללא ביגוד או נעליים למעט גלימת השינה שלו. לחלופין בימים אחרים סירב כלל לצאת מהמיטה ימים ארוכים. כמובן שלא הסכים להתרחץ או להתגלח או אפילו לאכול מרק שהציעו לו. הוא רזה מאד ובאמת הפסיק לאכול הוא מת באוגוסט 1759.

ההתנהגות המינית של משפחת בורבון הייתה ידועה ברכילות ההיסטורית החל מלואי ה-14 סבא רבא של פרדיננד – שהיה ידוע כי גם בגיל 70 הוא קיים יחסים פעמיים ביום עם אשתו.

פיליפה החמישי מספרד, אבא של פרדיננד היה ידוע בתור אחד שהתקשה לעזוב את מיטת רעייתו וגם יום לפני מותה מדלקת ריאות הוא התעלם ממצבה ובילה אתה את הלילה....

דון פיליפה (1747-1777) הבן הבכור של אחיו למחצה של פרדיננד –קרלוס, היה חולה מין ובכל פעם שפגש באיזשהו אופן אישה, היה חייב לכפות עצמו עליה.

כאשר מריה תרזה, אחותם למחצה מתה ב-1746, פרדיננד ניסה להשיא את אנטוניה לאלמן של מריה תרזה, הדופין של צרפת ,אבל זה סירב להצעה.

פיליפה היה אביה של איזבלה מפארמה

כאשר הצוואה נפתחה- ברברה הורישה הון עתק לאחיה, שהתחתן עם אחייניתו , המלכה המשוגעת מריה הראשונה מפורטוגל, אבל זו כבר משוגעת אחרת.