הסבון בכה מאד
האדם הקדמון לא נלקח לאמבטיה על ידי אמו אלא נהג לשוטף את עצמו במים הזורמים בנהר או הנחל הקרוב. כדי להסיר לכלוך השתמש באפר, וכדי שלא יתגרד מהאפר הוסיף שמן- לא כיף. את הבגדים כיבסו באופן דומה ותולדות הכביסה זה סיפור נפרד.
בערך ב-2800 לפני הספירה יש עדויות מבבל (מסופוטמיה, שכנים שלנו) שיש חומר ניקיון. גם בתנ"ך מופיע "בורית" שזה סוג של תבשיל המורכב מאפר של צמחים וחלב עיזים-ומזה יצרו את הגוש ששימש לניקוי צמר, כותנה וגוף האדם. עדויות נוספות ממצרים של 1500 לפנה"ס שכבר שילבו שמנים מהצומח למוצר. הסבון נסע עם הפניקים לארצות כיבושם.
ספורי פולקלור מספרים כי אישה שהתגוררה ליד Mount Sapo גילתה את הסבון. היא השאירה בגדים בערימה. גשם כבד שירד כיסה את הבגדים שהיו עם אפר עצים ושומן בעלי חיים, כל המלתחה שלה נסחפה באדמת הטיט שליד נהר הטיבר- אבל...יצאה נקייה.
בתקופה הרומאית קידשו את הגוף ותענוגותיו ובהתאם גם נבנו מתקני שעשועים ומרחצאות שכל מי שרואה אותם היום על חדרי המים החמים והקרים, מבין כמה הרומאים היו נקיים.
הרופאים הרומאים המליצו על הסבון לניקוי, לא כל כך נעים כי הרומאים הוסיפו שתן למוצר. הבעיה הייתה שלא כל כך מימשו את ההמלצות הרפואיות אז ולמעשה עד התקופה המודרנית לא ידעו איך לחטא.
הקלטים הוסיפו אפר צמחים וקראו למוצר saipo – מזכיר את המילה soap ? למרות שיש כאלו שטוענים שמקור השם בעיירה האיטלקית סאבונה - וזה מזכיר לא פחות את הסבון.
במאה ה-4-5 עוד ניתן היה לראות את הרשות שהכנסייה נתנה לאנשים להגיע למרחצאות - כדי להתרחץ בעוד שיתר בילויים זכו לגינוי וכמובן שנשים שהלכו למרחצאות ציבוריים מעורבים זכו לעלבונות וגידופים.
עם הזמן האימפריה הרומית התפוררה וגם השימוש בסבון. הכנסייה, התנגדה לרחצה בכלל. זה נראה לה נהנתני ופגאני להתרחץ. כמובן שהציבור האמין בכנסייה והפסיק להתרחץ. ימי הביניים ידועים כנעדרי היגיינה וסניטציה. לא פלא שעל רקע זה צמחה גם המגיפה השחורה, כמו גם מחלות אחרות.
אבל שלא יהיה ספק, חלק מהאנשים, התרחצו בימי הביניים כולל באמצעות סבון. למשל הצלבנים פיתחו סבון המבוסס על שמן זית (Aleppo) והביאו אותו לאירופה יחד עם עוד כמה ממצאים מהמזרח התיכון. כתולדה מכך תעשיית הסבונים בספרד למשל במאה ה-11-12 פרחה. המוסלמים גם לא טמנו את ידם בצלחת והסבון על שמם Castile. במקביל גם באנגליה יוצרו סבונים במאות ה-13-14 אבל הסבון היה מוצר מותרות יקר, ולמען האמת היה לו ריח נלווה לא נעים.
הכנסייה טענה כי רחצה פומבית, בעירום, היא פתח להעדר מוסר, סקס מתירני ומחלות. לא רק זאת אלא שמגע המים (שהיו גם מזוהמים) בגוף האדם הוא פתח למחלות. עד המאה ה-16 רופאים אפילו אמרו "רחצה במים מחממת את הגוף אבל מחלישה את האורגניזם ויכולתו להתמודד עם תחלואה". בקיצור אם אתה מתרחץ אתה מסכן את עצמך, משפחתך, סביבתך בסכנות שונות ומשונות כולל התפרצות של מגיפות. לא להאמין כיום, אבל אנשים בימי הביניים, בעיקר מהמעמדות הנמוכים יותר לא התרחצו בכלל. לא מדובר חלילה בכלל הגוף, אפילו לרחוץ ידיים או את כל שטח הפנים נחשב מסוכן ועדיף להימנע מכך.
המעמדות הגבוהים יותר, אולי לא יכלו לסבור את הריח, זייפו ובהחלט נהגו להתרחץ, אפילו כל גופם, כמה פעמים בשנה – מאזנים בין הסיכון של המים לבין הסיבולת של הריח האישי. השגריר הרוסי למשל כתב על לואי ה-16 "הוד מלכותו הסריח כמו חית פרא" כי ברוסיה, באופן יחסי, בשל ההשפעה המזערית של הכנסייה הקתולית נהגו להתרחץ לפחות פעם בחודש. שלא יהיה ספק-הם נחשבו "סוטים" בידי אחרים באירופה. אותו לואי ה-16, מצא את הרחצה מעצבנת ומיותרת ואומרים שהתרחץ פעמיים בכל ימי חייו. גם המלכה איזבלה הראשונה מספרד צברה מספר זהה של רחצה-פעמיים בחיים, פעם כשנולדה ופעם שנייה כשהתחתנה.
רק ב-1790 כאשר האומה הצרפתית הייתה עסוקה בצדק חברתי, צרפתי נקי אחד בשם ניקולה לבלאן ערך ניסיונות והוסיף סודה קאוסטית למוצר וככה נולד הסבון התעשייתי. מחירו הפך להיות שווה לכל נפש ובכל בית דאגו שיהיה סבון .
יש המייחסים את התפשטות הסבון לשימוש נרחב למלחמת קרים (1854-1857) באוקראינה של היום בה רבים מהחיילים הבריטים מתו ממחלות ולא מפצעי מלחמה. גברת פלורנס נייטינגיל הייתה האחות הרחמנייה הידועה שהביאה הרגלי הגיינה, חיטוי וגם...סבון. גם החיילים האמריקאים במלחמת האזרחים גילו את ההמצאה וכל החיילים שבו הביתה עם סבון.
את מוזיאון הסבון תוכלו לראות בעיר צידון בלבנון חוות דעת טובות (לא ביקרתי)
ואת מוזיאון האמבטיה אפשר לראות בעיר שילטך בעמק קיזינג ליד באדן באדן בצפון היער השחור
אבל גם בלי מוזיאונים-כיף לשוטט בחנויות שמוכרות סבונים ואביזרים ריחניים אחרים ולא לחשוב על לואי ה-16 או איזבלה הראשונה. עדיף.
