המשחק המקדים
הוא
רצה טיול טרקים עם תרמיל על הגב
אני
ידעתי שעברנו (קצת) את
הגיל שאוהבים לטייל עם התרמיל ולישון
בבקתת הרים .
הוא רצה
שאנחנו נתכנן את הטיול ונבנה אותו לפרטים,
כמו תמיד
אני
התעצלתי.
האמת? לא
ממש.
אבל כשהתחלנו לבדוק
את האפשרויות של הטיול העצמאי, לוח
הזמנים הקצר שלנו שכן אנחנו לא "אחרי
צבא" וטרום התחייבויות
אחרות, הסלידה שלי מרכבת
לילה לקהיר ונסיעה מטורטרת .
הצורך
לתאם אין ספור טיסות פנים, מקומות
לינה,והעדר מכונית צמודה,
הרתיע אותנו.
הגענו
די מהר למסקנה שאם אנחנו רוצים לטעום את
מיטבה של דרום אמריקה וגם לעמוד בתקציב
וגם בלוח זמנים של עד חודש (וקצת)
אין לנו שום ברירה אלא טיול
מאורגן.
מה
טוב-אז
כשרוצים את הכול ברור שאי אפשר וצריך
להתחיל למחוק מהרשימה אתרים שהפעם לא
נגיע.
מה היו נקודות צריח
שעליהם לא נוותר?
פרו
ותרבות האינקה
מפלי
איגואסו
פטגוניה,הקרחונים,שבעת
האגמים
על מה נוכל להתפשר
?- ערים שונות, מסלול
מורחב על האמזונס, על סלאר
דה איוני.(בצער רב)
מזג
אוויר? הבנו שהכי נכון
לנסוע בין נובמבר לפברואר.
החלטנו
במודע שאנחנו מוותרים על המיקוד בקרנבל
ונמשיך לראות אותן מפזזות בסרטים בלבד
ולא בשידור ישיר.(יותר בריא
לשמירת הזוגיות לראות כמה שפחות ישבנים
מעוצבים וחטובים J)
מתי?
חברות
הטיולים השונות ניסו(מאד)
לפתות אותנו לטיולי "סוכות"
לטיולים קצרי טווח, למסלולים
אחרים שהיו להם במצאי- אבל
אנחנו עקשנים.
דאגות
של לפני
חששנו מאד כי
אנחנו ממש לא אנשי הטיול המאורגן וחצי
(אם לא יותר) מההנאה
שלנו מהטיול הוא המשחק המקדים של ההערכות
התכנון בחירת היעדים- אבל
הבנו שאם נמשיך עם המשחק המקדים- לא
נגיע לאקט עצמו.
ממה
דאגנו? לא מהכייסים ,לא
מרחובות מסוכנים, לא מקור
או לחות ,אלא ממבנה הקבוצה
ואיכות ההדרכה.בעיקר חששנו
מהקבוצה .בקושי אנחנו
מסתדרים זה עם זו והציפיות השונות אז עוד
30 איש?
להפתעתנו-הקבוצה
שמנתה 33 איש הייתה מעל
ומעבר לציפיות.
המדריך
מוטי עם שפם ענק לבן וסנדלים נראה בדיוק
כמו הקריקטורה שלשלמה בר אבא רק בלי
האקורדיון.
טיסה אין
סופית למדריד ומשם ללימה- 5 שעות
עד מדריד ו12 שעות ללימה,חברת
איבריה האוכל קר והדיילות לא נחמדות-
אבל....זו רק טיסה
ודרך הגעה אל המטרה,אז
הבלגנו בקלות.
הכי חשוב
שלכולם היה אותו ראש- באנו
ליהנות ולחוות את דרום אמריקה במיטבה
ולכן צריך לחיות יחד ,להתפשר,
לוותר ובעיקר להגיע בזמן.
למזלנו לא היו מאחרים כרוניים
ואיש לא היה הבדחן התורן או הנודניקית
הפולנייה.
ואם הקבוצה
בסדר- אז דרום אמריקה בוודאי
מחכה לנו.
על
מספרים
טסנו ב9 טיסות
פנימיות
18 בתי מלון
33
ימי טיול (בהורדה
של ההגעה אל ומ...נטו 31
ימי טיול)
עלות
הטיול לחברת התיירות כ10.000 $ לאדם
,לחצי פנסיון כל הטיול +3
ארוחות כולל מופעי ערב.
בלי סיורי בחירה.
הוצאות
נוספות שלנו.כ1000 $
עבורנו, אבל היו
כאלו שהוציאו הרבה יותר וקנו הרבה
יותר-אנחנו לא הכתובת לנושא
הקניות כנראה.
דוקטור-
אני רק שאלה
אלף
עצות וטיפים ומרפאת מטיילים יעילה
וידידותית מחסנת נגד מה שצריך ומציידת
בכדורי מלרון נגד מלריה,מרשמים
לכדורים אחרים, ועצה עמומה
לגבי כדורים נגד מחלת גבהים שעיקרה להתייעץ
עם המדריך ש...הציע להתייעץ
עם הרופאה ולופ האין סופי הזה הבנו שיש
תסמינים שונים, שיש מחלות
גבהים שונות, שלא כולם
חוטפים את כולן, שאפשר
להשתמש בתה קוקה, במשאפי
חמצן וכן הלאה.
בדיעבד
ובאופן אישי- ההתעלמות
שלנו מהאפשרות שנחלה, הייתה
אחת ההחלטות היותר מטופשות מצידנו-העובדה
שיש למחלות הגבהים השונות תסמינים שונים
–לא הגיעה עד המודעות שלנו שאדם אחד (להלן
אנוכי) מצליח לתפוס את
מרבית התסמינים (למעט בצקת
ריאות ). לפיכך החלקים של
בוליביה וסוף הטיול בפרו שנחוו על ידי
דרך עננות הטשטוש- לא בדיוק
מפורטים ומדויקים.
מים-
לא בכל מקום מותר לשתות את מי
הברז. ולא בכל מקום שמותר
לשתות אותם-גם טעים לנו
לשתות אותם,ולכן לא מעט
אנרגיה הוצאנו על למצוא מים (קרים)
וכמובן שלא בעיה לקנות "מים
בלי גזים" ולקבל בתמורה
בקבוק מוגז-לא נורא.
זה
באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול
ממריא
דרך דמעה שקופה
טיסות
בינלאומיות:
איברייה-
חברה יותר מלא מומלצת לטיסה.
סוג של סיוט בחברה שמנסה
לחסוך ומכווצת את מרחב המחיה של הטסים
למינימום האפשרי שההגדרה של סרדינים
בקופסה היא מחמאה מול מה שהיה המרחב האישי
.זמן טיסה תל-אביב
מדריד- חמש שעות של התכווצות
כל איבר אפשרי בגוף.
הטיסה
הטרנס אטלנטית-איברייה
אותה
חברה, אבל אין מה להשוות
באיכות הטיסה.
מדריד-לימה
-11.5 שעות טיסה בלתי נגמרות
אבל מרחב חיים סביר,שירות
טוב במטוס,הרבה שתייה-ובהתאם
הרבה טיולים לחדרי השירותים.
ההרים
גבוהים יותר בדרך חזרה –אבל הטיסה מריו
דה ז'נארו למדריד לוקחת רק
9 שעות ובשעות הלילה-
מה שאומר טיסה מאד שקטה ומנומנמת.
טיסות
פנים דרום אמריקה
שתי
חברות עיקריות –איתן טסים את כל הטיסות
הפנימיות.
שדות התעופה
המקומיים קטנים,יעילים
ונראים כמו כל שדה תעופה אחר ברחבי תבל
למעט העובדה שכל הפקידים מדברים את השפה
המקומית בלבד.
דוכני
האוכל הקטנים לא מאורגנים להמתנה ממושכת
לטיסות( טיסה שהתעכבה)
והיה צריך להביא תוספות מזון
מהספקים המקומיים כנראה.
אחת
החרדות הגדולות-משקל
המזוודות.
בטיסה הבינלאומית
מישראל ללימה-משקל מותר
למזוודה עד 20 ק"ג
ולתיק היד (בגודל שמצליח
להיכנס ל"תיבת העינויים"
של המדידה) עד
5 ק"ג
באותה
טיסה חזור מריו דה ז'נארו-
משקל המזוודה המקסימלי המותר
20 ק"ג,אבל
לא עשו כלל בעיות גם עם 5 ק"ג
עודפים למזוודה.
משקל
תיק היד פה היה 8 ק"ג
אפשריים ,ולא נמדד כלל ב"סד
המדידה" .
טיסות
פנימיות
משקל המזוודה
המותר באופן פורמאלי-עד
15 ק"ג אבל
בפועל לא עשו בעיות גם ליותר מ20
ק"ג.
משקל
תיק היד המותר- עד 5 ק"ג
וכאן לא עשו בעיות כלל,לא
נמדד (למעט שדה תעופה אחד
באיגאסו או פקיד מעצבן אחד)
אוכל בטיסה- לא משהו שכדאי לכתוב עליו בכלל. בטיסות הבינלאומיות כמו בטיסות אלו.... בטיסות הפנימיות ,גם אם אינן קצרות מקבלים קופסת שי עם כמה ממתקים מקומיים.
כסף משנה ת'עולם
מטבעות- רק חמישה
מטבעות שונים עם שערי המרה אחרים יחסית
לדולר, למי שרגילים לנסוע
עם היורו והפאונד הברורים כל כך-זה
לא היה כל כך פשוט,אפילו
לנסות לחשב אם "זה הרבה
או מעט כסף" לוקח
זמן.
חלפני מטבעות-אין
בעיה. וגם ברוב המקומות
מקבלים דולרים ומחזירים עודף מקומי-אולי
בשער יותר גבוה,אבל מול
הטרחה של להגיע לחלפנים-משתלם
יותר.
